ב.
שעת הבדיקה תלויה בכל הוסתות בזמן ראייתה. לדוגמא, אם ראתה בחצות היום – תבדוק מעט אחר חצות היום או אח״כ, אבל לפני שקיעת השמש. ומובן שכך הוא בכל זמן שראתה וסת,
לדוגמא. ראתה סמוך ולפני השקיעה – תבדוק בסמוך ולפני השקיעה.
ולפ״ז מובן שהכל תלוי בשעות זמניות. כלומר, אם ראתה בשעה 7 בערב בקיץ וזה עדיין יום ואח״כ בהגיע מועד הבדיקה בחודש הבא שעה 7 היא לילה – עליה לבדוק בסוף היום בחודש הבא וכיו״ב, גם אם אין זו אותה השעה הדומה לזמן ראייתה.

ג.
עברה העונה ולא בדקה, הרי אם זה היה וסת קבוע או יום השלשים [עונה בינונית] – תבדוק בזמן שתיזכר, אבל אם היה לה וסת שאינו קבוע – פטורה מלבדוק [ומכל מקום, אם רוצים לשמש בימים הסמוכים לוסת, אף על פי שכבר בדקה רצוי שתבדוק קודם, אלא אם כן יש קצת הוכחה שלא תראה, כגון שנקלטה להריון או שהיא בטוחה שכל זמן שאין לה תחושות מסויימות עדיין לא תראה אז].

ד.
בזמן שעליה לבדוק גופה – לא תיכנס לבריכה וכיו״ב, ולא תנקה בתוך גופה עד שתבדוק, כגון שעליה לבדוק בחצות היום, הרי לא תיכנס לבריכה סמוך לחצות היום עד שתבדוק גופה אחר חצות היום ואז יכולה שוב להיכנס לבריכה ולרחוץ בתוך גופה.

ה.
גם אם נכנסה לבריכה או רחצה בתוך אותו מקום לפני שבדקה, מכל מקום, עליה לבדוק גופה באותה עונה, ואם נזכרה אחר העונה, הרי כנ״ל שבוסת שאינו קבוע אינה צריכה לבדוק עצמה, ובוסת קבוע או יום ה-30 עדיין היא חייבת לבדוק גופה, ואפילו אם נזכרה אחר כמה ימים – תבדוק בזמן שנזכרת. וגם אם רחצה גופה תבדוק, ואם הבדיקה הייתה נקיה – הרי היא טהורה.

ו.
כלה שמאיזו סיבה טבלה מספר ימים לפני החתונה או שטבלה לילה לפני החתונה עדיין תבדוק עצמה פעמיים בכל יום: בבוקר בקומה ממטתה ובערב קודם השקיעה ואפילו אחר הנישואין עד הבעילת מצוה [וכן צריכה הכלה לקבל הדרכה ממדריכה לפני החתונה וכן החתן ממדריך חתנים, זאת בנוסף ללימוד ההלכות וכו׳ לפני החתונה].

ז.
כלה בתולה שנבעלה בעילת מצוה [ורצוי שתהיה בעילת מצוה בליל הנישואין אם טהורה היא], אם הייתה בעילה גמורה הרי היא טמאה כנדה, ומכל מקום, מותר לבעלה לישב או לשכב על מיטתה אם אינה שם, וכן מקילים שסופרת רק ארבעה ימים ושבעה נקיים.
וכ״ז אם לא קיבלה וסת, אבל אם קיבלה וסת – אסור לבעלה לישב או לשכב על מיטתה גם אם אינה שם וסופרת חמישה ימים ושבעה נקיים ככל נדה [וכן אם נטמאה פעם או פעמים נוספות מדם בתולים, ג״כ יש לה את הקולות הנ״ל, דהיינו לספור ארבעה ושבעה וכן שמותר לבעלה לשכב ולשבת על מיטתה אם אינה שם וכל זה בתנאי שלא ראתה דם אחר בנוסף על דם בתולים].

ח.
אם הייתה ביאה חלקית – עליה לבדוק עצמה, וגם הבעל יבדוק עצמו ואם אין דם – טהורה.
אך ראוי שלא לעשות ביאה חלקית כיוון שנכנסים למחלוקת הפוסקים האם היא נטמאת כשלא ראתה דם, ועל כן ישתדל לגמור ביאתו ואז טמאה גם אם לא נמצא דם, כי חוששים שהיה מעט דם ואבד או כיסתהו ש״ז [היום שמתחתנות הרבה אחר גיל 12 יש הרבה שנתייבש דמן ומ״מ מצד ההלכה חוששין לדם, כנ״ל].
ואם היה ספק אם הייתה בעילה גמורה או חלקית ולא מצאו דם – יש לשאול רב.
ואחר שנטהרה וטבלה אחר דם הבתולים, יש שהצריכו שתבדוק שוב בביאות נוספות כל זמן שמרגישה כאב, ובארץ ישראל נהגו רוב אנ״ש להקל ולא לבדוק בביאות שאחר בעילת מצוה גם אם מרגישה כאב [ויש שהקילו רק אם נטמאה בביאה ראשונה ולכן אם לא נטמאה, כגון שהייתה ביאה חלקית ולא מצאה דם – תשאל רב האם בביאה השניה צריכה בדיקה, במיוחד יש לברר אצל רב מה הדין אם תרגיש כאבים בביאות הבאות].

ט.
מובאת בהלכה אפשרות שאשה רואה דם מחמת תשמיש, כלומר [שחימוד או] שמעשה התשמיש גורם לה דם [ולא מחמת פציעה בעור], והדין בזה הוא, שאם זה קרה אצלה שלש פעמים רצופות – אסורה לבעלה עד שתתרפא [או שתיקח כדורים למניעת וסת]. ואמרו חכמים, שכל אשה בתחילת נישואיה עליה לבדוק עצמה שלש פעמים לפני ואחרי תשמיש לברר שאינה רואה דם מחמת תשמיש.

י.
בדיקות אלו הם אחר ה״ימים הבטוחים״, כלומר האשה תחשב שלש וסתותיה האחרונות ותראה כמה הזמן הקצר ביניהם מאז שפסק דמה עד שקיבלה וסת [וכנ״ל אם לא בדקה תחשוב כאילו הפסיקה אחר שבעה ימים מתחילת וסתה]. ואם היא טהורה ומשמשת אחר ימים – תבדוק, כדלהלן.
ואם אינה יודעת למנות זמן של שלש וסתות – תחשב לפי הזמן הידוע לה.

יא.
כיצד בודקת? לפני התשמיש תבדוק בזמן שמתכוננת לתשמיש [באמבטיה וכיו״ב] ומיד אחרי תשמיש [כמובן אחר שהפרישה היא אחר שימות האבר, כדעת האריז״ל להמתין כן בכל פעם] תבדוק גופה בעד בדיקה שהכינה תחת הכר וכדומה, וגם הבעל יקנח עצמו.
וכך יעשו בג׳ תשמישים בין אם הם סמוכים [ואפשר לבדוק לפני שני תשמישים או שלש תשמישים בלילה אחד, אם באמצע יצאו ובדקו באור שאין שם דם] ובין אם נתעכב עד חודש הבא וכיו״ב, העיקר שיהיה שלש פעמים ושוב אין צריך בדיקה לפני ואחרי תשמיש [ואף על פי שבהלכה מובאת מידת חסידות לבדוק בכל פעם על פי בקשת הבעל, מכל מקום, בזמננו הרוב נהגו שלא לבדוק, כיון שפעמים רבות זה גורם לפציעת העור ודימום מהעור וכך נגרמות שאלות קשות ועל כן נהגו להעמיד על עצם ההלכה ולא לבדוק כי אם בג' הפעמים הראשונים הנ״ל, ואם נראה לאשה שלא תפצע עצמה בכך, יש מידת חסידות לבדוק לפני תשמיש על פי בקשת הבעל.
אבל בזמן שהיא מסולקת דמים, דהיינו, מעוברת מחודש הרביעי להריונה ואילך וכן עשרים וארבעה חודשים אחר הלידה, אין צריכה לבדוק].

ואם מצאה דם אחר תשמיש – תפנה ל״בודקת הלכתית״ שתבדקנה האם הדם הוא מפציעה או מהרחם ואחר כך תשאל רב.
וכן בכל פעם שיש סבירות שהדם הוא מפציעה, כגון שכבר פסק הדם כמה ימים ופתאום מצאה קצת דם בבדיקה או שאינה מצליחה להיטהר זמן רב, וכן אם יצאה כמות ניכרת של דם שלא בשעת וסתה, ובפרט אם צבע הדם הוא אדום בהיר וכיו״ב וכן כלה שרואה דם בכמה בעילות – כדאי לפנות ל״בודקת הלכתית״ ואחר כך תפנה עם תשובתה לרב מורה הוראה.

יב.
כלה שהייתה נידה בעת החתונה, אסורה להיות בחדר לבד עם בעלה [מצב יחוד] ולכן אחר החופה לא יתייחדו לבדם בחדר יחוד וגם אסור להם להיות לבדם בבית וצריכים ״שומרים״ בלילה וגם בשעות היום, וישאלו רב את פרטי הדינים [ומהראוי שיתגוררו בבית שמתגורר בו זוג נוסף (נשוי) ולא יהיו בחדר סגור לבדם אלא החדר ישאר פתוח מעט. ויש מחמירים שיהיו בחדרים נפרדים וישאלו רב].
ואם נטמאה לפני ביאת המצווה אבל היה קירוב ביניהם, או שהייתה ביאה חלקית – ישאלו רב האם מותרים להיות ביחוד.

ב.
הפרישה הינה מכל מגע גופני וגם אין לישון במיטה אחת, אך אין נוהגים כל ההרחקות, למשל, מותרים לאכול מאותה קערה ולמסור מאחד לשני [ללא מגע] וכיו״ב.

ג.
החששות נגרמות ע״י קבלת וסת או מציאת דם בבדיקה גופנית, אבל אם האשה נאסרה בעקבות כתם או קינוח או בדיקה חודרנית לרחם או בעקבות לידה או הפלה או דם בתולים, אין לה לחשוש שמא ישנה הדבר שוב בזמן מסוים ואין צריכה לחשוש לו בימים הבאים [ורק אם נבדקה שוב בבדיקה חודרנית, שעלולה לגרום לדימום – טמאה].

דיני וסת החודש ועונה בינונית

ד.
אשה שקיבלה וסת או ראתה דם בבדיקה, אך לא קבעה לה וסת קבוע, דהיינו, שלא ראתה שלש פעמים באותה קביעות, כדלקמן הלכה ט – הרי היא חוששת ואסורה ביום המקביל בחודש העברי שלאחריו.
לדוגמא, אם קיבלה וסת בא׳ ניסן אסורה בא׳ אייר וכיוצא בו, אבל רק ב״עונה״ שראתה. אם ראתה ביום – אסורה רק ביום, ואם ראתה בלילה – אסורה רק בלילה.
לאחר שעברה העונה – מותרת, אך מכל מקום, תבדוק עצמה לפני תשמיש [עד שיעברו כמה ימים שלא ראתה]. ואם מסתבר לה שלא תראה עתה, כגון שהיא בהריון וכן אשה שרגילה בהרגשות ידועות לפני קבלת הוסת ועדיין לא הגיעו ההרגשות שרגילה לחוש בעת ווסתה – אין צריך לבדוק, כדלקמן פרק ז הלכה ג.

ה.
גם נאסרת ביום השלשים לראייתה. לדוגמא, כשראתה בא׳ ניסן נאסרת בל׳ ניסן כל היממה, מכ״ט בלילה אור ל-ל׳ עד מוצאי ל׳.
יום השלשים הוא רק מהוסת [או הבדיקה עם דם] האחרונה שראתה, ובחישוב לפי ימי השבוע זה יוצא כעבור ארבעה שבועות ויום.
לדוגמא, אם נטמאה במוצאי שבת או ביום ראשון עד שקיעת השמש הרי היא חוששת כעבור ארבעה שבועות מיום ראשון בשקיעת השמש עד יום שני בלילה – צאת הכוכבים, אור ליום שלישי.
וכן חוששת לוסת ההפלגה כדלהלן הלכה יב ואילך.

ו.
בכל חודש חסר [בן 29 יום] יוצאים יום השלשים ויום החודש ביחד ולכן אסורה כל היממה, אבל בחודש מלא [בן 30 יום] יוצא יום השלשים יום לפני יום החודש.
לדוגמא, אם ראתה בא׳ בחודש מלא אסורה בל׳ בו ולמחרת ביום א׳ בחודש הבא אלא שביום השלשים אסורה כל היממה ואילו ביום החודש אסורה עונה אחת – יום או לילה, בהתאם לזמן ראייתה, כנ״ל.

♦ יום נחשב מזריחת השמש עד שקיעתה ולילה נחשב משקיעת השמש עד זריחתה ביום למחרת [ויש להחמיר ב-4 רגעים לפני הזריחה וכן אחר השקיעה עד צאת הכוכבים כ-25 דקות להחשיבם מספק הן ליום והן ללילה.
לדעת אדמו״ר הזקן השקיעה היא כ-4 רגעים אחר היעלמות השמש מהגגין הגבוהים של המקום ההוא].

ז.
אם ראתה ביום ל׳ ואילו החודש הבא חסר ואין בו יום ל׳ – מתבטל אצלה וסת החודש [אם לא נקבע הוסת 3 פעמים בל׳, כגון ל׳ תשרי, ל׳ חשון, ל׳ כסלו.
ובתנאי שראתה בשלשתם ביום או בשלשתם בלילה, כדלקמן הלכה ט].

ח.
אם ראתה וסת פעמיים בחודש, כגון א׳ וט״ו בחודש – חוששת לחודש הבא לא׳ וט״ו, אבל אם ראתה בא׳ וכ״ח, כך שלחודש הבא היא אסורה בא׳ לחודש בלאו הכי מצד הוסת שקיבלה בכ״ח, הרי שלחודש שלאחריו אינה חוששת לא׳, מכיון שהוא עבר כבר פעם ולא הייתה אז התחלת וסת.
וודאי שאם הייתה נקייה בו ביום הרי החשש ההוא מתבטל ואין חוששת לתאריך ההוא בחודש שלאחריו.

ט.
אם קיבלה וסת שלשה חודשים רצופים באותו יום ובאותה עונה, לדוגמא: קיבלה וסת בא׳ ניסן ובא׳ אייר ובא׳ סיון ושלשתם באותה העונה, דהיינו שלשתם ביום או שלשתם בלילה – הרי קבעה לה וסת [גם אם ראתה ביניהן פעמים נוספות] ותחשוש לזה שלש פעמים לפחות, כלומר, שגם אם לא ראתה בא׳ בתמוז תחשוש לא׳ מנחם-אב ולא׳ אלול – וגם אם לא ראתה בא׳ תמוז וא׳ מנחם-אב תחשוש עדיין לא׳ אלול, ואם גם אז לא ראתה – ביטלה את החשש לא׳ לחודש.
אם יש לה וסת קבוע – אינה חוששת לשאר חששות. ורק אם ראתה בזמן אחר – תחשוש גם לוסתה הנוסף, ליום החודש ולוסת הפלגה, אך לא לעונה בינונית, כל זמן שלא עקרה לגמרי את וסתה הקבוע [ולענין וסת קבוע להפלגה יתבאר אי״ה להלן הלכה טו ואילך].

י.
אשה שביטלה וסת קבוע ע״י שלש פעמים שלא ראתה, כנ״ל, אך לא קבעה לה וסת אחר – הרי אם חזרה פעם אחת ליום שהיה לה בו קביעות [כלומר, אותו היום ואותה העונה בחודש וכן בוסת הפלגה, כדלקמן] – הרי זה מקבל מיד דין קבוע ותחשוש לו שלש פעמים, כנ״ל סעיף ט, ולכן לא תחשוש לשאר וסתות כנ״ל שם.

יא.
אשה שהיה לה וסת קבוע ושינתה את זמן ראייתה, אבל עדיין לא עקרה את וסתה הקבוע שלש פעמים – חוששת הן לקבוע והן לחדש – לוסת החודש ולוסת הפלגה, אך אין לה חשש יום השלשים [עונה בינונית] כל זמן שלא עקרתו שלש פעמים.
לדוגמא: הייתה לה וסת קבועה בא׳ בחודש ושינתה וראתה בה׳ בחודש – תחשוש עוד שני חודשים לא׳ וגם תחשוש פעם אחת לה׳ [וגם להפלגה שנוצרה] אבל לא תחשוש ליום השלשים [עונה בינונית] עד שתעקור וסתה שלש פעמים.

דיני וסת הפלגה

יב.
אשה שקיבלה שתי וסתות – חוששת בנוסף להנ״ל גם לזמן הפלגתה, כלומר מרחק הזמן שהרחיקה מזמן שפסקה מלדמם עד שקיבלה וסת אחריו.
לדוגמא: אם ראתה ביום העשרים אחר הפסק טהרתה, חוששת לחודש הבא ביום העשרים מיום הפסק טהרתה החדש [הפסק שלאחר וסת או בדיקה עם דם, אבל אין מתחשבים בהפסק אחר כתם או קינוח או בדיקת רופא (אם לא גרמה לוסת), יולדת או מפלת].

יג.
חשש הפלגה הוא עונה אחת. לדוגמא: אם קיבלה ביום העשרים ביום – תחשוש בפעם הבאה ביום העשרים ביום [מזריחת השמש עד הלילה]. ואם קיבלה בלילה – תחשוש ליום העשרים בלילה [משקיעת השמש עד זריחתה למחרת].

יד.
אם ראתה מספר וסתות וזמני הפלגתה השתנו, כלומר, פעם ראתה אחר זמן ארוך ופעם בזמן קצר יותר ללא קביעות וסת – הכלל הוא, שזמן ארוך עוקר ומבטל את הקצר [שהרי כשהגיע הקצר לא ראתה בו] ואילו הקצר אינו מבטל את הזמן הארוך [שהרי לא הגיע וממילא לא נתבטל].
לדוגמא: אם ראתה ביום העשרים ואח״כ ביום העשרים ושניים – תחשוש בפעם הבאה להפלגת עשרים ושניים בלבד.
אבל אם ראתה ביום העשרים ושניים ואח״כ ביום העשרים – תחשוש בפעם הבאה ליום העשרים מהפסק טהרתה, ואם עדיין היא טהורה – תחשוש ליום העשרים ושניים [בכל פעם עונה אחת בלבד, כנ״ל].

טו.
אם קבעה וסת הפלגה, דהיינו, שראתה שלש פעמים בהפרש ימים שווה, כגון שלש פעמים ביום העשרים [ובאותה עונה] הרי קבעה וסת ומיד כשקבעה וסת אינה חוששת לשום חשש וסת נוסף, וחוששת לו עוד שלש פעמים גם אם לא תראה בהפלגה זו.
כלומר, שתחשוש עוד פעמיים ליום העשרים מהפסק טהרתה האחרון של וסתה לאותה עונה, שאם ראתה ביום תחשוש ביום, ואם ראתה בלילה תחשוש ללילה [ואם לא ראתה ביום העשרים ונמשכה טהרתה עד יום הארבעים ועד יום הששים מותרת בימים הארבעים והששים], אבל אם לא ראתה בו שלש פעמים – שוב אין חוששת עוד.
כדי לבטלו צריכה שלש פעמים שתראה יותר מעשרים, כגון: עשרים וחמישה, שלשים, שלושים ושניים וכד׳ או שתראה ברצף אחד יותר מפי שלש מזמן ההפלגה, כגון שהייתה לה קביעות ביום העשרים ואח״כ ראתה ביום השישים ואחד [יותר מפי שלש מזמן הפלגתה] הרי בזה ביטלה את וסת העשרים, אע״פ שהיה קבוע מבטלתו בראייה אחת ארוכה, כנ״ל.

טז.
אם היה לה וסת קבוע להפלגה, כגון לעשרים יום ושינתה למספר אחר אבל לא עקרתו שלש פעמים – תחשוש לחודש הבא גם לוסתה הקבוע [עד שתעקרנו שלש פעמים, כנ״ל] וגם להפלגתה החדשה וגם ליום החודש שראתה, אך לא תחשוש לעונה בינונית עד שתעקור קביעותה שלש פעמים.

יז.
אשה שהייתה לה הפלגה ארוכה בין וסת לוסת, כגון שראתה ביום העשרים וחמישה מהפסק טהרתה וראתה שוב וסתות בהפרשים קצרים יותר ושוב הגיע לה וסת ביום העשרים וחמישה ושוב ראתה וסתות בהפרשים קצרים ושוב הגיע לה וסת ביום העשרים וחמישה – קבעה לה וסת [אם ראתה כך שלש פעמים ותמיד ראתה באותה עונה], כיון שמעולם לא עקרה את הוסת הארוכה, כנ״ל.

יח.
אשה שזוכרת את היום והעונה שקיבלה וסת, אך לא בדקה עצמה לברר מתי פסק דמה [כדוגמת כלה שלא בדקה עצמה בחודשים שלפני חתונתה] – הרי היא מחשבת כאילו ראתה שבעה ימים והפסיקה בטהרה בגמר היום השביעי ולפי חשבון זה מחשבת זמן הפלגתה.
ואם בדקה עצמה אך אינה זוכרת באיזה יום בדקה, תשאל רב.

יט.
מי שאינה זוכרת כלל ראיותיה הקודמות – אין צריכה לחשוש לשום חשש וסת [ומכל מקום, תבדוק לפני תשמיש מספר ימים אחר שעברו שלשים יום מראייתה] ואם יש לה השערה מתי הייתה ראייתה בערך – תשאל רב.

כ.
אם החלה לקחת גלולות כדי למנוע וסת, נחלקו הפוסקים בזמננו האם זה מבטל את כל החששות הקודמים, אך ודאי צריכה לחשוש לזמן שצפויה לקבל וסת בגלל הגלולות.
ואם אותן גלולות מסויימות פעלו אצלה שלש פעמים והוכחו כמונעי וסת, הרי ודאי יכולה לסמוך עליהם ולא לחשוש לוסת עד שתראה וסת או עד שיגיע הזמן שהיא אמורה לקבל וסת אחר גמר נטילת הגלולות, על פי הזמן המצויין על גבי תוית הגלולות.
אחר שהפסיקה לגמרי את נטילת הגלולות – אינה חוששת לוסת שאינו קבוע שהיה מקודם נטילת הגלולות ונעקר, אבל חוזרת לחשוש לוסת קבוע שהיה לה בעבר אחר שמפסקת ליטול גלולות, וכן תחשוש מוסתה האחרון לעונה בינונית ויום החודש ולחשבון הפלגתה [וגם אם ראתה באופן קבוע ע״י הגלולות אין זה נחשב כוסת קבוע אחר שפסקה ליטול הגלולות].

כא.
אשה שהיו לה תחושות גופניות בולטות בעת קבלת הוסת או לפניו [ואם התחושות היו יום קודם – עליה לשאול רב], כגון חום גבוה, כאב בולט – חוששת לוסת אם תרגיש הרגשה כזאת פעם נוספת.
ולכן, אם תקבל שוב חום גבוה או הכאב שהיה לה – תחשוש לפרוש מבעלה באותה עונה [ובדיקה כדלהלן]. ואם זה קרה שלש פעמים – קבעה וסת ותתייעץ עם רב.

כב.
אשה שקרה לה וסת אחר מאמץ ניכר, כגון שסחבה משאות כבדים או התעמלה הרבה, הרי אם תעשה שוב מאמץ דומה באותו תאריך בחודש או באותה ההפלגה – עליה לחשוש ולפרוש מבעלה עונה אחת [וכן עליה לבדוק גופה, כדלקמן, אך אין יכולה לקבוע בהם וסת, אלא אם כן הוקבעו שלש פעמים ביום מסויים דווקא, כגון שרק כשקופצת בא׳ לחודש הייתה מקבלת וסת, אז יכולה לקבוע וסת המורכב מקפיצות וזמן החודש ותתייעץ עם רב]. ואם ראתה בשלש קפיצות בזמנים שונים, תחשוש לכל קפיצה אבל זה נעקר בפעם אחת שלא תראה בקפיצה.

כג.
אשה שרואה בצורה קבועה כל שהיא, כגון כל פעם מוסיפה יום – למשל, א׳ ניסן-ב׳ אייר-ג׳ סיון וכן בהפלגות, כגון עשרים, עשרים ואחת, עשרים ושניים, וכן בכל צד של קביעות, כגון פעם בחודשיים ביום מסוים בחודש או יום מסוים בשבוע פעם בכמה שבועות ובאותה העונה [ותמיד באותו הפרש שבועות] – עליה להתייעץ עם רב ולברר למה תחשוש.
וצריכה האשה לרשום על לוח וכיו״ב מתי ראתה ומתי הפסיקה ולפנות לרב בקי בהלכות אלו שיברר זמני פרישתה.
ובמיוחד זוגות שזה עתה נישאו [או שמרגישים שאינם בקיאים בהלכות אלו] – עליהם לפנות לרב אחר כל מחזור [בזמן השבעה נקיים ולברר מתי עליהם לפרוש ולבדוק ולציין אצלם בלוח את זמני הפרישה].

כד.
מעוברת אחר שעברו שלשה חודשים להריונה וכן יולדת [או מי שהפילה אחר 40 יום ליצירת העובר] – אם קיבלו וסת בתוך 24 חודשים אחר הלידה או ההפלה חוששות לוסתן, כנ״ל, אך אין להן אפשרות לקבוע וסת קבוע וגם אם תראה פעמים רבות באותה קביעות – הרי זה וסת שאינו קבוע ותחשוש לוסת החודש, וגם לוסת יום השלשים, וגם לוסת ההפלגות ולכן זה יעקר בפעם אחת שלא תראה בו כדין וסת שאינו קבוע [אשה שרואה דם במהלך הריון – עליה לפנות בדחיפות לרופא ומתוך שמירה שלא ללכת ברגל ולא להתאמץ [בהקפדה מיוחדת בתוספת להנהגה הכללית שלא להתאמץ בזמן ההריון].
וגם אם הרופא בדק ואישר שההריון תקין – עליה להישמר ממאמץ וכיו״ב ולברר עם הרופא כיצד לנהוג. וכן לגבי קירוב לבעל תשאל רופא גם אם היא מותרת מצד ההלכה].
ואם אכן הרופא אוסר [תשמה״ט] – ישאלו רב כיצד לנהוג בזמן שיכולה לטבול ולהיטהר.

כה.
אשה שראתה וסת [אפילו קבוע] בתחילת ההריון ועתה הגיעה לחודש הרביעי [שבו היא מסולקת דמים] – אינה צריכה לחשוש כלל למה שראתה קודם ורק מה שרואה כשהיא במצב של מסולקת דמים מחודש רביעי להריונה ואילך – הרי זה מביא לה חששות בזמן היותה מסולקת דמים.
ואשה מעוברת שלא קיבלה וסת מזמן שנקלטה בהריון [כדרך רוב הנשים המעוברות], הרי חוששת פעם אחת ליום החודש ועונה בינונית וזמני וסת ההפלגה שהיו לה ואחר שנעקרו פעם אחת אינה צריכה לחשוש לזמני וסתות. ורק אם היה לה וסת קבוע חוששת לו שלש פעמים עד שיעקר או עד שתיכנס לחודש הרביעי להריונה, דהיינו, עד ליל ה-91 יום אחר ליל טבילתה לוסתה ששימשה אז עם בעלה [אלא אם כן ידוע שהריונה החל בזמן אחר].
וכל מה שתראה בזמן היותה מסולקת דמים בעשרים וארבע חודש לאחר הלידה – הרי חוששת להם אחר כך כדיני וסת שאינו קבוע.

כו.
אשה שהיה לה וסת קבוע והוא התבטל רק בזמן היותה מסולקת דמים [אחר 90 יום להריונה], הרי אחר הלידה ואחר שחלפו כ״ד חודש אחר הלידה [אם אינה ב-90 יום להריון נוסף], אם תחזור ותראה וסת כל שהוא – תחשוש גם לקביעותה הקודמת [כיון שביטלתו רק בזמן שהייתה מסולקת דמים].
ואם היה לה וסת קבוע ועקרתו לפני ההריון או בשלשה החודשים הראשונים להריונה אך לא קבעה אחר כך וסת אחר, הרי אם תחזור ותראה באותו זמן ובאותה עונה אחר כ״ד חודש ותראה באותו זמן שהיה לה בזה קביעות וסת, הרי זה נהפך לוסת קבוע ע״י פעם אחת שרואה בו.
אך לוסת שאינו קבוע שהיה לה לפני הלידה, אינה חוששת לזה כלל אחר הלידה.

כז.
אשה אחר לידה או, ח״ו, שהפילה אחר 40 יום של הריון, אינה חוששת לשום וסת שהיה לה קודם.
ואם תראה וסת תחשוש ליום החודש עונה אחת ולעונה בינונית כל היממה כדלעיל.
ואם תראה וסת נוסף תחשוש גם להפלגה שנוצרה מהפסק טהרתה של הוסת הקודם עד זמן וסתה החדש, וכמו כל אשה [ורק שאינה יכולה לקבוע וסת בעשרים וארבעה חודש אחר הלידה, כנ״ל].

כח.
בזמני חששות הוסת יש בנוסף לחובת הפרישה גם חובת הבדיקה, כמו שיתבאר אי״ה בפרק הבא.

ב.
היולדת נטמאת אם היה דימום מגופה ואם הייתה פתיחת הרחם בגלל צירי הלידה – תשאל רב, וכן אם אינה יכולה לעמוד על רגליה בגלל הצירים – היא טמאה.
ומובן שאם זקוקה לסיוע, כגון לעלות לרכב, צריך הבעל לעזור לה במידת ההכרח, כלומר, ללא קירבה פיזית שאינה הכרחית, וגם הסיוע ההכרחי כדי להגיע לבית-הרפואה ללדת צריך שיהיה ע״י בגד ולהשתדל שלא לנגוע ישירות בבשרה.
ואם נפסק תהליך הלידה ולא ראתה דם – יש לשאול רב [ואם יצאה ממנה כמות גדולה של מים ולא נראה דם – תשאל רב].

ג.
לאור הנ״ל, דעת הרבי שאין לבעל להיות נוכח בחדר הלידה או בחדר הצירים [כנראה שהאיסור הוא מהזמן שהאשה פושטת בגדיה הרגילים ומתכוננת ללדת במקומות שמחליפים את הבגדים זמן רב יחסית לפני הלידה.
אך במקומות שנהוג ללבוש חלוק סמוך ממש ללידה, יתכן שהבעל צריך ללכת גם לפני החלפת הבגדים].

ד.
אחר הלידה, על האשה להמתין עד שפוסק הדם ולמנות שבעה ימים נקיים ולטבול, כמו שהובא לעיל בפרק א.
ויש להזכיר שבלידת בן עליה להמתין חמישה ימים מתחילת האיסור ולמנות שבעה ימים נקיים, ובלידת בת עליה להמתין שבעה ימים אחר הלידה לפני ספירת שבעה ימים נקיים [אך בדרך כלל לוקח זמן ממושך עד שפוסק הדם ורק אז פוסקת בטהרה, סופרת שבעה ימים וטובלת].

ה.
אשה שהפילה, ח״ו, אם זו הייתה נקבה או אם אין ידוע אם נפל בן או בת – עליה להמתין שבעה ימים אחר ההפלה ורק אח״כ לספור שבעה ימים נקיים.
ואם יודעת שהנפל היה זכר – ממתינה חמישה ימים מתחילת טומאתה ואח״כ סופרת שבעה ימים נקיים.
ואם ההפלה הייתה בשבועות הראשונים – תשאל רב האם יכולה להסתפק בהמתנת חמישה ימים ואח״כ שבעה ימים נקיים.

ו.
נשים רבות עושות בדיקת רופא אחר הלידה וראוי לעשות זאת לפני הפסק הטהרה, אך אם נבדקה אחר הפסק הטהרה – יש לשאול את הרופא לאיזה מקום חדר בבדיקה ולשאול רב, וגם אם יצא דם – יש לשאול רב [ולברר האם הוא דם פנימי או חיצוני].
ואם היה לה דימום שיתכן שהוא מהתפרים וכדומה – תתייעץ עם רב [גם אם זה קרה שלא בבדיקת רופא].

ז.
חובה להשתדל להביא ילדים לעולם ככל שרק ניתן כמו שנפסק בהלכה, והרבי האריך להפליג בחשיבות הדבר, שזה מקרב את הגאולה, מוסיף בשלום בית במשפחה, מוסיף בשפע פרנסה וכו׳, ושכל אחד ישתדל שיהיה לו מנין ממשפחתו, ואם יש לו מנין יראה שיהיו לו י״ב שבטים, ואם יש לו י״ב שבטים יהיה מוסיף והולך בטוב.
ואם מפני סיבה רוצים למנוע לזמן מוגבל תוספת ילדים – צריך לשאול רב ולנמק את הסיבה ולהישמע לפסק הרב, וכמובן שלא להוסיף על הזמן שהרב התיר להימנע מהריון, וגם לברר אצל הרב [ורופא] באיזה אופן ניתן ומותר למנוע [אבל אין לעשות, ח״ו, דבר שהוא מניעה תמידית שאינה ניתנת לשינוי].

ח.
קיים איסור ברור להפיל בכוונה או ברשלנות עוברים וזה נכלל באיסור ״לא תרצח״. וגם אם היה היתר למנוע הריון וקרה שהיא נתעברה בכל זאת – קיים איסור ברור להפיל. והסבורה שיש לה הכרח או אם לדעת הרופא יש הכרח מפני סכנה לאם – עליה להתייעץ עם רב מוסמך וגדול בתורה.
וידועה תפילת כהן גדול ביום הכיפורים שלא תפיל אשה פרי בטנה, ואדרבה, שיתברכו כל בית ישראל בילדים בריאים וטובים ועל ידי זה נקרב את הגאולה השלימה בקרוב ממש.

ב.
לפני הטבילה עליה לרחוץ עצמה היטב, לנקות גופה, להסיר כל לכלוך שניתן להסיר ולשטוף במים חמים גופה ושערותיה ולסרק שערותיה, ולשפשף בסבון ושמפו [אבל לא במרכך שיער] את גופה ושערותיה ולהקפיד לשוטפם היטב היטב אחר כך ולהסיר את כל הסבון והשמפו.
וכן לנקות את הפה והשיניים. ואחר ניקיונם לא תאכל כלום עד אחר הטבילה.
ולכתחילה תרחץ ביום, וראוי שתשב כחצי שעה במים [ויש ששוטפות עצמן 3 פעמים]. ואם נתאחרה הרחיצה עד הלילה, תקפיד להקציב לפחות שעה שלמה [60 דקות לרחיצה עם שאר ההכנות] ולא תהיה לחוצה למהר מסיבה כל שהיא אלא תתכונן בניחותא עד שתרגיש שהיא מוכנה כראוי.
ובכל מקרה לא תטבול לפני שחלפו 60 דקות מזמן שהתחילה בהכנות.
ואם רוחצת בביתה, תשטוף גופה שוב בבית הטבילה לפני טבילתה וכן חייבת לעיין ולבדוק גופה ושערותיה לפני טבילתה.
ונהוג שבנוסף לבדיקת האשה, הרי גם הבלנית בודקת אותה לפני טבילתה.
ואם טובלת בליל שבת או בליל חג, הרי סמוך לטבילתה תשטוף קמטיה ומקומות המוסתרים שבגופה במים [ויכולה לשטוף בתוך המקווה.
ויש שמכניסות ראשן במי המקווה פעם אחת בשבת לפני הטבילות, כדי לשטוף את הראש והשערות קודם טבילתן].

ג.
אם חל ליל הטבילה בערב שבת – תכין עצמה לפני הדלקת הנרות ולא תאכל כל דבר אחר שניקתה את פיה עד אחר הטבילה.
ולכן תאכל סעודת שבת אחר טבילתה [ואם עליה לנסוע למקווה בסמוך לשבת – תשאל רב כיצד לנהוג עם הדלקת נרות שבת].
חל ליל טבילתה במוצאי שבת, לכתחילה עליה לרחוץ עצמה היטב לפני השבת [ולהישמר מלכלוך בשבת. ואם התלכלכה בשבת, תנקה את הלכלוך מיד] וגם אחר השבת תרחץ עצמה שוב [רחיצה קלה יותר] ותבדוק את גופה ושערותיה וכן תחצוץ ותנקה שיניה לפני הטבילה, ואם לא הספיקה להתרחץ לפני שבת או שאין לה פנאי להתרחץ אז ברוגע או בשלווה תרחץ עצמה אחר השבת היטב למשך שעה לפחות, כנ״ל הלכה א.

ד.
אם היו שני ימים קדושים רצופים, כגון שבת ויו״ט או שהם שני ימים טובים [בחוץ לארץ, ובראש השנה גם בארץ ישראל] וצריכה לטבול בלילה שבין שני הימים הקדושים – תעשה ההכנות לפני הימים הקדושים, ובליל הטבילה עצמו תרחץ קמטיה ומקצת גופה, ותנקה פיה ושיניה, כנ״ל [אך תיזהר לא לעשות דבר שבהכרח יגרום לדימום בחניכיים].
[ואם זה בשבת – תרחץ מקצת גופה בחמים שהוחמו מערב שבת ותיזהר שלא לעבור על איסור בישול בשבת, ולכן לא תפתח את ברז המים החמים כדי לרחוץ חלק מגופה.
ואם זה יו״ט – מותרת לרחוץ מקצת גופה וקמטיה גם במים חמים שהוחמו ביו״ט (ומותר לחמם מים ביו״ט בשביל זה בכלי על האש, אך אסור להדליק מכשיר חשמלי לחימום המים, וכן אסורה לרחוץ כל גופה בחמין) ותטבול].

ה.
חל ליל טבילתה בליל יום הכיפורים [שאסורה לטבול אז] – תכין עצמה בערב יוכ״פ ובמוצאי יוכ״פ תשמע הבדלה תאכל קצת, תחצוץ ותנקה שיניה ותרחץ עצמה ותבדוק עצמה (שיניה וכל גופה) שוב ותטבול.
ואם לא הכינה עצמה לפני יוכ״פ – תעשה זאת במוצאי יוכ״פ במשך שעה לפחות, כנ״ל הלכה ב.
חל ליל טבילתה בליל תשעה באב – תעשה את כל ההכנות במוצאי תשעה באב [אחר שתאכל קצת] ותייחד לכך לפחות שעה [60 דקות, כנ״ל]. ולא תרחץ עצמה בערב תשעה באב [מצד איסור רחיצה בימים אלו. ואם אין לה אפשרות לרחוץ במוצאי תשעה באב אז תרחץ עצמה בערב תשעה באב. ואם קשה לה להתרחץ אחר הצום בגלל חולשת הצום, תשאל רב האם יכולה לרחוץ בערב תשעה באב].

ו.
אם אסור שיחדרו מים לאוזנה או למקום אחר בגופה – תשאל רב כיצד לנהוג.

ז.
סתימת שיניים קבועה אינה חציצה, וכן חוטי שיניים קבועים אינם חוצצים ותנקה ותטבול.
וחוטי שיניים הניתנים להסרה, וכן עדשות עיניים הניתנות להסרה – יש להסירן לפני הטבילה וכן כל לכלוך יש להסירו לפני הטבילה.
ואם יש לכלוך שאינו יורד או תחבושת שלא ניתנת להסרה, סתימת שיניים זמנית, דם קרוש בעקבות פציעה, גבס, צינורית מחוברת לגוף וכדומה – עליה להתייעץ עם רב.
וכן עליה לגזוז ציפורני ידיה ורגליה עד כמה שניתן, אך שלא יגרם דימום [ואם קרה דימום, הרי בעת הטבילה תפזר את הדם שלא יצטבר].
ואם שכחה לגזוז ונזכרה בליל שבת או בליל יו״ט, אם יש אפשרות שגויה תגזוז לה ע״י שיניה או ציפורניה – יש לעשות כן.
ואם לאו – תנקה ותטבול. ותיזהר שלא תתלוש מהציפורן בעת הניקוי. ביום חול, אם שכחה לגזוז ציפורניה וטבלה – תגזוז ותטבול שנית, אם זה עדיין אפשרי באותו לילה, ועדיין לא הייתה עם בעלה.
אבל אם כבר הייתה עם בעלה או שאין לה אפשרות לטבול שוב באותו לילה, הרי אם ציפורניה היו נקיות אינה צריכה לטבול ותסמוך על טבילתה שהיא טהורה [וראוי לשאול רב במקרה כזה].
ובכל מקרה שמצאה דבר הדבוק בגופה אחר טבילתה – תשאל רב ותציין לפניו אם יש לה אפשרות לטבול שוב באותו לילה או לאו והאם היתה עם בעלה.

ח.
הטבילה חייבת להיות במקווה כשר ולא באמבטיה ומקלחת ולא בבריכה ותבדוק עצמה שאין עליה חציצה, וצריך שתעמוד שם אשה יהודיה שומרת מצוות מעל גיל 12 שנה, שתראה שאכן טבלה כראוי וגם תבדוק לפני הטבילה שאין עליה חציצה.
אם יש שם קושי להשיג אשה שתעמוד שם – יש לשאול רב. וכן אם אין מקווה – יש לשאול רב האם ניתן לטבול בים או נהר, ויש לברר האם יש שם בוץ בקרקעית המים או דבר אחר שעלול להידבק ולחצוץ, ואם אכן הרב התיר יש לשאול את הרב כיצד לטבול ומי יפקח על זה [וכמובן לברר תכונות המקום האם יש שם בור עמוק או זרמי מים או סכנות אחרות, כדי שלא תסתכן, ח״ו].

ט.
הטבילה היא הכנסת כל הגוף במים בבת אחת, באופן שהמים מקיפים כל מקום בגוף ולכן צריך שהידיים והרגליים לא תהיינה צמודות מאוד לגוף, ולא לאגרף את אצבעות היד, ולא להחזיק דבר בידיה, וכמובן להסיר טבעות, עגילים, שרשראות וכדומה מעל הידיים והאוזניים וכו׳. ואם אינם ניתנים להסרה – יש לנקות כמה שניתן. וכדאי לברר אצל רב כיצד לנהוג. אודות

י.
האשה טובלת ומברכת: ״ברוך אתה ה׳ א-לוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה״, וטובלת שוב עוד פעמיים, סך הכל 3 פעמים.
ויש הנוהגות לטבול 7 או 9 פעמים או מספר אחר אך לא פחות מפעמיים [אם אין בעיה רפואית] ואם רוצה למעט את מספר הטבילות, שהייתה רגילה, יש לשאול רב אם אכן יכולה לעשות זאת.
אך אם ממעטת בגלל סיבה רפואית, כגון אם טובלת בזמן הריון [במקוה חם], מותרת למעט מספר הטבילות, וראוי להתייעץ עם רב.
כאמור, הברכה היא אחר הטבילה הראשונה כשגופה במים ושמה זרוע ידה על גופה ולא תיגע בכף ידה בגופה מתחת לליבה ומביטה לכיוון מעלה ולא לכיוון המים, וכן מכסה [הבלנית את] ראשה בכיסוי ומברכת.
הטבילה היא במצב שהאשה עומדת, מפשקת רגליה, מוטה ומתכופפת קדימה ופורשת זרועותיה וטובלת לעיני הבלנית שרואה שטובלת כראוי ושכל גופה וכל שערותיה יהיו במים וגם שאין על גופה דבר החוצץ.
וראוי לה לעשות גם טבילה כדג, כלומר, להיות במצב של שכיבה במים – כשכל הגוף בתוך מי המקווה [אך לא להחזיק בידיה במעקה וכדומה אלא תחזיק בדפנות המקווה על ידי מתיחת זרועות ידיה].

יא.
אחר הטבילה תראה את הבלנית [ועדיף שתיגע בה], כדי שלאחר הטהרה תראה בת ישראל, שהיא בת עם קדוש, ולא תראה תחילה דבר טמא.
ולא תרחץ את גופה במקלחת או באמבטיה אחר הטבילה לפני שהתקרבה לבעלה [אפילו מגע פיזי כלשהו], אך מותרת לרחוץ את גופה חלק חלק [בכל פעם מיעוט גופה גם לפני שהתקרבה לבעלה].

יב.
אחר הטבילה עליה לומר לבעלה שטבלה, ועליהם להיות ביחד מתוך טהרה וקדושה.

יג.
קודם תשמיש המטה ראוי ללמוד דברי תורה יחד ולתת פרוטה לצדקה, ואחר כך לקרוא קריאת שמע שעל המיטה ונטילת ידיים האיש והאשה שלש פעמים לסירוגין לפני ואחרי תשהמ״ט. והבעל יאמר לפני התשמיש את מזמור כג בתהילים ואת הלחש הנדפס בסידור ויתפללו לה׳ שיהא בקדושה כראוי ולזש״ק טהור וקדוש [וידועים דברי הרבי כמה חשוב להרבות ילדים ככל שניתן וכמובא בהלכה.
ואם יש קושי רפואי וכיו״ב להביא לעולם ילדים נוספים, עליהם לשאול רב].
יש להוציא מהחדר דברי קודש או לכסותם בשני כיסויים וכך להתנהג ביחס לתמונה של הרבי.
שני הכיסויים צריך שאחד מהם לפחות לא יהיה שקוף, וגם כיסויים שאינם שקופים אם הם מיוחדים לכך – נחשבים ככיסוי אחד.
ולכן תפילין – אע״פ שיש עליהן כמה כיסויים, שקית התפילין ושקית הטלית כו׳, הם נחשבים לכיסוי אחד מפני שמיוחדים לזה, ולכן צריך לתת עליהם עוד כיסוי או יפרוש הטלית על שקית התפילין.
מזוזה שאינה בחלל החדר אינה אוסרת וכן מותר אם המזוזה קבועה בקיר, גם אם היא בתוך החדר, בתנאי שהנרתיק אינו שקוף.
ואם הנרתיק שקוף והמזוזה נמצאת בתוך חלל החדר – צריך כיסוי נוסף שאינו שקוף, או שיהיה בתוך הנרתיק כיסוי שאינו שקוף על המזוזה.
ובאם על הנרתיק של המזוזה כתוב ״ש-ד-י״ או פסוק – יש לכסותו בשני כיסויים, שכנ״ל לפחות אחד מהם אינו שקוף.
וכן אם יש מחיצה שמפסקת בינם לבין הספרים והיא גבוהה 80 ס״מ לפחות ואורכה כשני מטר ועמידה ברוח מצויה ואינה שקופה – הרי זה מתיר גם אם יש ספרים הנראים מעל המחיצה. אך בשבת אסור לעשות מחיצה זו, אלא אם כן היה עשוי טפח – 8 ס״מ – לפני השבת. ומכלל הלכות צניעות: להקפיד על חושך עד שלא יוכלו לזהות בבירור פרצוף מפני החושך, להקפיד שלא ירגישו בזה בני אדם אחרים ולכווין מחשבתם למצוה מתוך תודעה שבזה מקיימים מצות ה׳ ולהתפלל (במחשבה) שיזכו על ידי זה לצאצאים יראי שמים ומקיימי מצוות.
עליהם לכסות גופם בשמיכה עד הראש והבעל יהיה עם כיפה והאשה בכיסוי ראש. ויתרגלו תמיד לנעול הדלת [גם אם אין אדם נוסף בבית].
אם הם מתארחים בבית אחר – ישימו סדין או מגבת שלהם מלמטה מטעמי צניעות. וכן עליהם להיזהר שלא ירגישו בני הבית במעשיהם וראוי שיזהרו שגם לא ירגישו לפני המעשה שהם מתכוננים לזה.
וראוי שזה יהיה בלילה ובשעת הדחק מותר ביום אם החדר חשוך.
וידוע מה שכתבו המקובלים שיהא לאחר חצות לילה, וכתב על זה הרבי שאם ההמתנה עד אז גורמת למחשבה אודות זה, צריך עיון אם זה כדאי כו׳.
וכידוע שאסור לחשוב אודות עניין זה גם בהקשר לאשתו, ורק מתי שצריך יעשו [כלומר, במצב כזה אין להמתין לחצות הלילה].
ונאמר בשם אדמו״ר הרש״ב נ״ע, שהרגילות ביניהם היא פעמיים ואפשר שלש פעמים בשבוע [באנשים בריאים]. ויש לעשות זאת בליל טבילה, וכן ראוי לעשות זאת בלילות שבת [בנוסף לפעם או לפעמים נוספות במשך השבוע].
ומה טוב אם יציירו במחשבתם דמות הרבי, לחשוב אותיות התורה, כגון מספר התניא או אותיות א׳-ב׳. ומובא בספרים, שיש חשיבות עצומה להתקדשות ההורים, כמו שכתוב בתניא פרק ב׳ [ויש להקפיד שלא יפלט בחוץ ולכן יש לפרוש באבר מת, כמו שכתב האר״י ז״ל].
ובשם הבעש״ט מובא, שזה שיש גויים שנתגיירו הוא מפני שהוריהם חשבו בשעת מעשה אודות יהודים, ויהודים שהמירו דתם, חלילה, זה מפני שהוריהם חשבו אודות גויים.
ואח״ת ישפוך מעט מים ליד המיטה.
וידוע שתיקן אדמו״ר הזקן שישנו במיטות נפרדות גם בזמן טהרה, וגם אח״ת אחרי שעבר זמן קצר נוסף (כחצי שעה) ביחד, יפרוש למיטתו כמו שכתב הרמב״ם והבאר היטב (סימן רלח סק״ב בשם האר״י ז״ל) וזה לשונו: ״וכשתשמש, אחר שתגמור תשוב למיטתך״ [ואם התרגלו באופן אחר – יתייעצו עם רב].

ב.
לפני הבדיקה עליה לרחוץ כל גופה ולפחות חצי התחתון של גופה, ובשעת הדחק לפחות לנקות את המקום, ולהקפיד לסיים את השטיפה והבדיקה לפני שקיעת השמש.
אם קשה לבדוק בסוף היום – ניתן להקדים לבדוק זמן רב לפני השקיעה אך לא לאחריה. וכאמור, אם יצאה בדיקה לא טובה – יש עדיין אפשרות לבדוק עד שקיעת השמש.
ולכן, כדאי לנסות כ-20 דקות לפני השקיעה, כדי שגם אם תצא בדיקה לא טובה, יהיה ניתן עדיין לעשות בדיקות נוספות לפני השקיעה.
אם בכל אופן לא הצליחה להוציא בדיקה טובה לפני השקיעה – הפסידה את היום ותנסה לבדוק למחרת לפני השקיעה.
ועל כן יש לגמור את הבדיקה כמה דקות לפני השקיעה, שלא להיכנס בשאלות.
ואם היה בצמצום בזמן השקיעה – יש לשאול רב [ושתברר מתי היא השקיעה המדוייקת במקומה. ולמשל, בארץ-ישראל, בהרבה לוחות כתובים זמני ירושלים עיר הקודש ולא הזמנים של כל מקום ומקום].
וכן יש לציין לרב אם בדקה בתוך זמן השקיעה לשיטת אדמו"ר הזקן, שהוא כארבעה רגעים אחר שמסתלקת השמש מגגות המבנים הגבוהים שנמצאים באזור.
בדיקה זו נקראת בדיקת ״הפסק טהרה".
אם יש לה ספק על הבדיקה – תשאל רב בהקדם ולא תפסוק על פי דעתה או על פי חברותיה לא להקל ולא להחמיר.
ובמיוחד בזמן הראשון אחרי החתונה, תראה לרב כל ספק עד שתדע מה אינה צריכה לשאול. וכן בכתמים על בגד וכיו״ב בתקופה הראשונה – תקפיד ביותר להראות כל ספק לרב עד שתבין מה אינה צריכה לשאול.

ג.
אחרי הבדיקה צריכה להניח ״עד בדיקה״ בגופה ולהשאירו כ-30 דקות אחר שקיעת השמש, כדי לוודא שאכן פסק הדימום.
ואם יש ספק על הבדיקה הקודמת, הרי בבדיקה השניה עליה לבדוק גם בחורים ובסדקים, כדי שייחשב כבדיקה [אך אין השארת העד בגופה מעכבת. ולכן, במקרה של קושי, יש להתייעץ (מבעוד מועד) עם רב האם במצבה ניתן להסתפק בבדיקה בלבד, כמובן בתנאי שהבדיקה הייתה נקיה].
עליה גם ללבוש לבנים נקיים ומכובסים בצבע לבן [כדי שיהיה ניתן לזהות בקלות סימני דם] עד סוף שבוע הנקיים, אך אם אין לה לבנים בצבע לבן – תלבש צבעוניים, בתנאי שיהיו נקיים ומכובסים.
וכן עליה לפרוש סדין לבן במיטתה לשינת הלילה.

ד.
אחרי הבדיקה עליה לבדוק במשך שבעה ימים את גופה פעמיים ביום: פעם אחת בבוקר אחר קומה ממיטתה ופעם נוספת לפני שקיעת השמש, ולראות את בדי הבדיקה אם אין בהם דם.
וכנ״ל, אם יש ספק על הצבע – יש להראותו לרב.

ה.
אם מצאה דם בבדיקה – עליה לעשות הפסק טהרה חדש לפני שקיעת השמש ולהתחיל למנות שבעה ימים מחדש.

ו.
אם שכחה חלק מהבדיקות, הדין הוא שאם עשתה הפסק טהרה בזמן לפני השקיעה ובדקה פעם ביום הראשון – ואין הבדל אם בדקה בבוקר או במשך היום עד שקיעת השמש – ופעם ביום השביעי בבוקר או במשך היום עד שקיעת השמש – נחשבת לה הספירה.
ואם לא עשתה בדיקת הפסק טהרה – איננה יכולה להתחיל במנין שבעת הנקיים עד שתעשה בדיקת הפסק טהרה [וכל בדיקה טהורה יכולה להיחשב בדיעבד כהפסק טהרה].
ואם עשתה הפסק טהרה ושכחה בדיקת היום הראשון או השביעי – לא עלו לה ימים אלו, ובשעת הדחק תשאל רב.

ז.
אם הבדיקות יצאו נקיות הרי עליה לטבול שבוע אחר הפסק טהרתה.
לדוגמא: אם עשתה הפסק ביום ראשון אחר-הצהריים – עליה לטבול בלילה שבין ראשון לשני בשבוע אחר כך, וכמו שיתבאר בעזרת ה'.
וכן אם הפסיקה ביום שני עליה לטבול בלילה שבין שני לשלישי, וכמו שיתבאר בעזרת ה' וכן בשאר הימים.

ח.
גם אם הבדיקות נמצאו נקיות, הרי אם נמצא כתם על הבגד – יש להראותו לרב ולציין אם יש סבירות שזה נגרם כתוצאה מפציעה או שפשוף בעור [ולעיתים ניתן לשאול בטלפון] ולנהוג על פי פסק הרב.
ולעיתים כדאי שתיבדק אצל בודקת הלכתית שתברר האם יש הסתברות לתלות את הדם בפציעה ולפי הממצאים תהיה פסיקת הרב, ותמיד הקובע הוא הרב בלבד!

ב.
במקרה של סכנה או פציעה של האשה, התעלפות וכדומה – מותר וצריך לעזור [וכמו לכל איש או אשה] אך רק את הנדרש מבחינה רפואית ההכרחית בצורה מיידית ולא קירוב נוסף.
וכן, אם ניתן, יש לעשות את הפעולות הנדרשות באמצעות בגד וכדומה ולא לנגוע ישירות בבשרה אם ניתן למנוע נגיעה ישירה.
כן יש לציין, שאם זה צפוי ואינו מאורע פתאומי, כגון אם במשך זמן מסויים זקוקה האשה לסיעוד ועזרה רפואית, אז יש לסדר שאשה תטפל בה ולא הבעל גם אם זה כרוך בתשלום כסף עבור העזרה.
ואם יש קושי להשיג עזרה או קשה הדבר מבחינה כלכלית – יש לשאול רב.

וכן במקרה של פציעה או התעלפות של הבעל וכד׳, יכולה וצריכה האשה לעזור אך להימנע מקירוב פיזי מעבר להכרח.
וכן אם הבעל חולה ותשוש מאוד – מותרת האשה לטפל בו כפי ההכרח [ולהשתדל לא לנגוע בו ולהגיש אוכל בשינוי וכן להציע מיטה שלא בפניו], אך אם אפשר צריך לסדר שגבר יטפל בו אך אין חובה לשכור גבר תמורת תשלום לטפל בו.
כל הנ״ל כשמדובר בחולי ממשי, אבל בהצטננות רגילה [קלה] וכיו״ב – יש לנהוג כל דיני ההרחקות, וגם בחולי ממשי כנ״ל יש להשתדל לעשות הכל באופן המותר, כגון להגיש ביד שמאל וכיו״ב [ועל כן, בכל מצב שצפוי שהבעל יזדקק לסיעוד ועזרה – יש לשאול רב].

ג.
בזמן האיסור אין לישון במיטה אחת גם אם היא רחבה ואין מגע פיזי בין בני הזוג, ואפילו כשהם שוכבים על שני מזרונים במיטה אחת – אסור.
שתי מיטות המחוברות ב״ראש מיטה״ וכד' נהוג להחשיבן כמיטה אחת.
וגם בשתי מיטות נפרדות לגמרי – יש להרחיק בין המיטות, ומשתדלים להרחיק כחצי מטר לפחות, ואם ניתן – יש להעמיד שידה וכד׳ בין המיטות.
על הבעל אסור אפילו לשבת על מיטת אשתו בזמן טומאתה וכל שכן שאסור לו לשכב על מיטתה גם אם היא איננה שם, וכן אם יש כלי-מיטה מיוחדים לה, אסור לבעל להשתמש בהם, כגון אם יש לה כרית או שמיכה מיוחדת.
אבל האשה מותר לה לשבת על מיטתו גם בפניו אבל אסורה לשכב על מיטת בעלה בפניו.
וכן אסור להציע המיטה לשינה עבור בן או בת הזוג, בפניו או בפניה [גם מהבוקר].
וכן אין להגיש מים לרחיצה או לנטילת ידים עבור השני אם השני רואה.
ולכן יצדד פניו שלא יראה [ויש מחמירים לצאת מן החדר].
אם יש מיטה של האשה שביום הופכת לכורסה – מותר לבעל לשבת עליה ביום, ואם זו מיטה שנפתחת בלילה לשני בני הזוג וביום מתחברים יחד – הרי אם המזרון של הבעל מונח למעלה מותר לבעל לשבת עליו אבל אם המזרון של האשה מונח למעלה יש אוסרים לבעל לשבת על המזרון – וישאלו רב.

ד.
בזמן האיסור אסור למסור דבר ליד האשה או לקבל מידה, אלא יש להניח באמצע על איזה מקום ואז לקחת.
וכן אסור להניח דבר בתיק של השני או לתוך כיסו, או להוציא דבר מתוך התיק או הכיס של השני כשבן הזוג מחזיקו [ויש שאסרו להניח או להוציא מתוך עגלת קניות שהשני גורר בזמן שהשני אוחז את העגלה ועל כן ראוי שיגביה ידיו כדי שהשני יוכל להכניס לכל הדעות].
כן אסור לזרוק דבר מאחד לשני בזמן איסורה. וגם אם זורקים לאוויר והשני נוטל כשהדבר נופל – ראוי להחמיר.
כן יש להימנע מלהרים דבר ביחד [כגון עגלת תינוק] בזמן איסורה.
בשעת הדחק, כגון להרים יחד עגלה עם תינוק ישן כדי שלא יתעורר – רוב הפוסקים מתירים [אם אין אפשרות שאחד ירים את העגלה, או שאם האחד ירים יגרום שיתעורר התינוק].

ה.
בזמן האיסור אסור לאכול מתוך צלחת אחת או שקית אחת ביחד, ואפילו אם האשה גמרה אסור לבעל לאכול או לשתות את הנשאר בכוס או בצלחת,
ורק אם מעבירים לכוס או לצלחת אחרת או אם היא איננה בחדר – מותר, אבל לאשה מותר לשתות את הנשאר בכוס שבעלה שתה ממנה או לאכול את הנותר בצלחת שבעלה אכל, אחרי שבעלה גמר לאכול או לשתות.
וכן אסורים לאכול בשולחן אחד, ורק אם שמים ביניהם דבר מיותר שבולט ״להיכר״ אז מותרים לאכול באותו שולחן [ויש מתירים גם אם יש מישהו מפריד ביניהם].
וכן אסורים להגיש אוכל ומשקה מאחד לשני או למזוג אחד לשני [אבל מים לבדם – מותר], אבל על ידי שינוי, כגון להגיש או למזוג ביד שמאל – מותר.
ומי שהוא שמאלי – יגיש בשמאלו, שהיא ימין של כל אדם, או יניח במקום מרוחק קצת שאינו מקום הראוי להנחה בדרך כלל, שזה נחשב להיכר ושינוי שמתיר [ואם משתמשים בשתי ידיים – יש להגיש בריחוק כנ״ל].

ו.
בני הזוג אסורים לנסוע לטיול ביחד בזמן האיסור גם אם יושבים במושבים נפרדים ולא על מושב אחד.
אבל מותרים לנסוע נסיעה שאינה טיול, כגון לעסקים או לבקר ידידים או משפחה, לשמחה וכדומה.
ואם רוצים לנסוע לטיול ויש בני אדם נוספים ברכב – יש מתירים אם אינם יושבים בספסל אחד, וישאלו רב.
ישיבה על ספה או ספסל אחד במצב שאחד מרגיש שהספה שוקעת בגלל כובד גוף השני – אסור גם ללא טיול [ואם אדם יושב ביניהם – מותר על כל פנים בשעת הדחק].

ז.
וכן אסורים בטיול רגלי אם הוא טיול משמעותי, כמו ללכת לטיילת וכדומה, אך מותרים ללכת ליד הבית להתרעננות או לשם התעמלות.

ח.
נהגו הנשים להימנע מלילך להלוויה או לבית קברות בזמן האיסור.
ואם יש צורך גדול – מתירין, ולהשתדל להרחיק לפחות 2 מטר מהקבר או ממיטת מת בהלוויה. וכדאי להתייעץ עם רב במקרה כזה, חלילה.
וכן משתדלות שלא לילך לקברי צדיקים לפחות עד שיפסק הדימום וגם אם קברי הצדיקים אינם בבית קברות – משתדלות להימנע לבוא בזמן הדימום [אך אם זו הזדמנות שלא תחזור בקלות,
כגון שכרוכה בנסיעה ארוכה וכיו״ב – ניתן להקל].
(לענין זה, אחר שפסק הדימום מקילים יותר, אף על פי שהיא עדיין בזמן האיסור).

ט.
נהגו הנשים שלא להיכנס לבית-כנסת בזמן הדימום, אבל לצורך גדול, כגון לימים נוראים, תפילות חג ושבת למי שרגילה בכך או לשמחה שהיא צריכה לבוא או לכנסים הנערכים שם – מותר.
קל-וחומר שיש להכניס נשים הבאות לבית-כנסת, בית חב״ד וכיו״ב להתחזק בתורה ובקיום מצוות. וכן למי שאמורה להרצות בפניהן או לקבל את הנשים שם.
גם כשהן נכנסות לצורך – אינן מביטות בספר התורה כשהוא פתוח [ולא מנשקות ספר תורה במעילו. ומכל מקום, בשמחת תורה או בעת הכנסת ספר תורה, שמעתי שנהוג להקל לנשק ספר תורה במעילו], אבל מותרות לנגוע בתפילין, מזוזות, ספרי קודש ושאר תשמישי קדושה. ויש שנוהגות הידור לנגוע באמצעות מטפחת וכדומה בתפילין ומזוזות בזמן טומאתה.

י.
הנשים בזמן הדימום חייבות בתפילות [שחרית ומנחה], ברכות השחר, ברכות הנהנין, ברכת המצוות וכו׳, ככל אשה.

גם בדיקה רפואית ברחם עלולה לגרום איסור לאשה, אך זה תלוי:
א) האם הייתה חדירה לתוך הרחם או עכ״פ סמוך לרחם או לאו.
ב) כן יש חילוק איזה עובי מכשיר חדר לרחם. על כן יש להתייעץ במקרה כזה עם רב מורה הוראה שמכיר בדיקות רפואיות אלו.
כמובן, אם נראה דימום – יש לציין זאת, אך גם בלי דימום – יש לשאול רב על כל בדיקה בעומק [אבל בדיקה שטחית; ע״י אצבעון, בדיקת אולטרא סאונד וגינלי, בדיקת תרבית ״פאפ״ וכדומה – אינה גורמת איסור, אם אין דימום.
אך אם היה דימום – יש לשאול רב ולנסות לאתר את מקור הדימום האם הוא פנימי או משריטה חיצונית].
בכלה יש דינים מיוחדים לפני החתונה ואחריה ועל הכלה לברר את הדינים והמנהגים אצל רבנית ומדריכת כלות [וראה גם להלן בפרק ז הלכות ו-ח].

ב.
כתמים המופיעים אצל האשה לעיתים גורמים לאוסרה ולכן יש לברר האם הכתם הוא בצבע שאוסר את האשה או שהינו בצבע שהאשה נשארת בטהרתה.
כן יש הבדל האם הכתם נמצא על תחבושת היגיינית או על בגד, וכך נפסק שכתם הנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה – אינו אוסר את האשה ורוב התחבושות אינן מקבלות טומאה.
וכן נפסק, שאם הכתם בצבע אדום ושיעורו אינו יותר מגריס [עיגול של כ-16.5 מ״מ], כלומר שסך-כל המראה האדום איננו בשיעור זה – אינה נאסרת, אבל כתם בצבע שחור – אוסר אפילו הוא קטן ביותר. וכן אם נמצא כתם על בגד צבעוני – אין האשה נטמאת. ויש מחלוקת האם בגד הצבוע בצבע קלוש גם כן אינו אוסרה.
כל הקולות בכתמים הן בתנאי שלא נראו ע״י קינוח או בבדיקה ובתנאי שלא הייתה כמות דם שדומה לכמות בעת המחזור. וכן אם אשה זו רגילה לראות כתמים ואח״כ מגיע המחזור – תשאל רב האם עליה לחשוש לכתמים גם במצבים הנ״ל [על תחבושות וכו׳]. אך ודאי שצריכה לפרוש מבעלה בזמן שרואה כתמים שסמוכים לוסת.

ג.
אם ידועה פציעה או שריטה שעלולה לגרום לכתמים – יש לברר אצל רב האם ניתן לומר שהדימום אינו מהרחם.
ולכן, בכתמים שאינם מחזור – יש לשאול רב כדי לברר מה דין האשה, וכמובן שאם יש עדות רפואית המבררת את מקור הדימום אם הוא פנימי או חיצוני – יש לומר זאת לרב.
ולעיתים כדאי שתלך לבודקת הלכתית שתבדקנה ותוכל להעיד לרב מה מקור הדימום לפי בדיקתה.
וכן אם נמצא דם בזמן שאין הסתברות שמקורו מהרחם, או שצבעו הבהיר גורם להסתפק שאולי הדם מפציעה, עליה לפנות לבודקת הלכתית שתבדוק ותמסור לרב את ממצאי בדיקתה, אך הפסיקה הסופית היא ביד הרב בלבד.
יש לציין, שלעיתים מספיקה שיחה טלפונית עם רב כדי לקבוע, אולם כשיש ספק על הצבע האם זה צבע האוסר יש להביא את הכתם לרב ע״י האשה או הבעל [לעיתים ניתן לעשות זאת בדואר שליחים או דואר מהיר וכדומה].
ובמיוחד בזמן הראשון אחר החתונה, אין לזוג לפסוק לעצמם כלל, ורק במשך הזמן אפשר שידעו מה אינו נצרך לשאלה כלל.

ד.
אם האשה עשתה בדיקה פנימית ומצאה דם – היא נאסרת.
אם ניגבה בנייר טואלט או במגבונים ומצאה דם – תשאל רב, וכמובן שאם יש השערה שהדימום מקורו פציעה חיצונית – יש לברר זאת ולהתייעץ עם רב כיצד ניתן לבדוק זאת ומתי הרב יוכל לסמוך על בירור זה.

ה.
כאמור, לידה או הפלה גורמים איסור.
ובעיקרון תהליך הטהרה דומה להיטהרות אחר מחזור אלא שלעיתים אף שפסק הדם מיד יש צורך אחר לידה או הפלה להמתין 7 ימים לפני שמתחילה בתהליך ההיטהרות,
כך שמינימום זמן האיסור יהיה שבועיים מהלידה [כולל יום הלידה].
וזמן זה נוהג בלידת בת או בהפלה אחר 40 יום ליצירתו, כשיש ספק אולי זה היה עובר נקבה או זכר, כמו שיתבאר להלן בפרק ה'.
ובלידת בן [או אם הפילה עובר שהוא ודאי זכר] נוהגת איסור לפחות 5 ימים ואחר הלידה או ההפלה 7 נקיים.

ו.
אם הרגישה שנפתח הרחם [מתוך כאב ולחץ], עליה לבדוק עצמה מיד.
ואם מצאה הפרשה בצבע טהור תוך 2 דקות מזמן ההרגשה, הרי היא טהורה.
ואם לא מצאה שום לחלוחית או שבדקה אחר 2 דקות, אע״פ שמצאה הפרשה בצבע טהור – הרי היא טמאה.
וכל זה בהרגשה ברורה של כאב פתיחת הרחם. אבל בהרגשת זרימת לחלוחית בגוף ללא כאב של פתיחת הרחם, לכתחילה עליה לבדוק עצמה.
אך אם לא מצאה כלום או שבדקה באיחור לאחר 2 דקות, בכל זאת הרי היא טהורה.
ואם בדקה 3 פעמים כשהרגישה זרימת לחלוחית ומצאה הפרשה טהורה, שוב אינה צריכה לבדוק אם יהיה לה עוד הרגשה של זרימת לחלוחית מגופה.
אבל בהרגשת כאב של פתיחת הרחם הנ״ל, הרי גם אם בדקה פעמים רבות ומצאה רק הפרשה טהורה – עדיין חייבת לבדוק בכל פעם שתרגיש הרגשה של פתיחת הרחם מתוך כאב או לחץ.